ברכות לפורום החדש

[דגניתי]

ברכות לפורום החדש

כל כך צעיר הפורום וכבר נאספים בו כל כך הרבה סיפורים עצובים. גם לי יש על הלב. לפני 6 שנים. הריון ראשון. בדיקה ראשונה אצל הרופא בשבוע 9. יש שק הריון אבל אין בתוכו כלום. בדיקה חוזרת במכון. יש אישור סופי. אחרי כמה ימים גרידה. יום החלמה (פיזית) וזהו. לא סיפרתי לאף אחד. לא קיבלתי תמיכה מבן זוגי באותם הימים שאפילו היה מרוצה כי לא רצה אותו מההתחלה. הסתרתי מכולם. רק הורי היו לצידי אבל לא ידעו לנחם אותי. הייתי כל כך לבד. למחרת הגרידה התעוררתי ורציתי למות. הרגשתי שאין לי כח להמשיך. ולמרות שהתהליך הפיזי היה קל אני עד היום נושאת את הכאב על הילד שלא היה. לא מזמן חשבתי-הוא היה צריך להיות היום בכיתה א´. חשבתי שהפצע יסגר כיהיה לי ילד. יש לי ילד מקסים. אוצר. אבל לא. ההרגשה שחתיכה ממני חסרה תלווה אותי כל החיים. והכי גרוע שתמיד אני מרגישה שאין לי זכות להתאבל. כי איבדתי אותו בשלב מוקדם כל כך. כי לא הרגשתי אותו. כי לא ראיתי אותו אפילו באולטרסאונד. כי התהליך הכירורגי היה קל כל כך. כי היום יש לי ילד. כי..

 

[תמיד איתנו]

דגניתי...../images/Emo41.gif

תודה על האיחיולים... התחושה שלך לגבי זכותך להתאבל היא לדעתי מקור הבעיה של החברה... החברה אינה מעודדת אותנו להתאבל "רק על עובר"... משום מה קשה לחברה (משפחה,חברים...) להבין כי העובר היה אמור להיות אדם!!! כפי שאת מתארת, היום בנך היה אמור להיות בכיתה א´... ילד חמוד ומקסים! תחושתי היא כי אנו גם קיבלנו הערות מסוג..."לא נורא יהיה לכם ילד אחר..." כן, אבל מה עם הילד שאיבדנו?!!!! האבל והשכול הינם לגיטימיים ביותר, ולדעתי האישית את ללני לחברה להכניס בך רגשות אשם על כך שאת כואבת את אובדן ההריון הראשון... כאן המקום להתפרק, לספר לנו על כל רגשות האשם ולקבל תמיכה. אשמח אם תעודדי נשים ששולחות הודעות , אשר כרגע עדיין אינן בנות מזל כמוך ויש להן ילד ותעודדי במידת האפשר! ממני, תמיד איתנו...