וידוי? [פעם ראשונה פה]
אז ככה: לא אכפת לי מהדברים הכי קריטיים, אני לא נוקטת אצבע למען המטרות שלי, אני מחריבה את עצמי. יוצרת מציאות של נזק שגדל וגדל. הגעתי למצב שפשוט הרמתי ידיים. זה כבר נהיה גדול עלי, אני לא מאמינה שאני אוכל לחזור לנקודה הטובה שלי. אני לא יודעת לעצור את ההידרדרות. חוץ מזה, החברה הכי יקרה לי כבר לא ממש שמה עלי, יש אחת שיקרה לי כמעט באותה מידה, אני אוהבת אותה מאוד אבל עדיין מרגישה חוסר נעימות לשים דברים מסויימים על השולחן, כאילו זה תיק. אז בתכלס, למה? אני מפלצת שלא יכולה לחיות עם איך שאני נראית, מפלצת שמידרדרת ככל שמתקדמים על ציר הזמן. קשה לי עם קשרים עם אנשים, ועם החברות האלו אני חושבת שלא.. אוכל להיאחז בהן כמה שנאחזים בחברים בעתיד. אין מראה, אין חברים, השאיפה שהייתה לי בפן התחביבי-מקצועי פחות או יותר- אני כבר לא רוצה בה, לא אכפת לי. אני רוצה רק לישון. לא לחיות את המציאות הזו. אפילו את המציאות החלומית שלי שבה נאחזתי כל הזמן הקשה הזה- גם ממנה כבר לא אכפת לי ומבחינתי זו נקודת השבר. ובאמת.. בשנים הקרובות אין על מה לדבר, אמא שלי תהיה לי על העורף ואני לא אהיה חופשייה מבפנים, כמו עכשיו. Try walking in my shoes. Try walking in my shoes. אני באמת לא רואה סיבה להיות פה יותר. אין לי שאיפות, אני אשאר משועבדת, לא אחיה את החיים שרציתי. כלא החופש. בקיצור, החלטתי להרוג את הזבוב ואיתו את הבן אדם. אז: מם- היית חברה נהדרת למרות הקטעים שלך של גאווה מילה אחרונה, מניפולטיביות, התכונות הטובות שלך התעלו על זה בסה"כ- ההוכחה שנשארנו חברות. נון המיוחדת- את דומה לי בדברים שאף אחד לא היה דומה לי לפני, את מבינה, את יודעת. אני אוהבת אותך, חוץ מהקטעים האלה של קשה להשגה, זה קצת מעצבן ומזכיר את מם, טעם מאוד טוב במוזיקה, צריכה להכיר את נון2. שין- נהניתי להיות איתך, חוץ מטריגרי-אוכל והתקפי תשומת לב מוחצנים, ניסיון שכנוע עצמי לדרך הנכונה ולא התמודדות כנה עם האמת שלך. גימל- ממש שמחתי להכיר אותך, אתה מקסים. אני מקווה שאנשים מעריכים אותך כראוי. אתה קורע. למד- את חברה טובה ושמחתי שנטלת חלק בחיי. מם2- את מצחיקה וכיפית. נון2- אתה בחור חכם ומגניב, אחלה טעם במוזיקה, צריך להכיר את נגה, יודע להעריך. ריש וריש2- נסו קריירה של סטאנד אפ מהצד, ממש נהניתי מהחברה שלכן. גימל2- אתה ממש קול וצריך להיות שחקן. חוץ מזה,נמאס לי לחיות בעולם של הפרעות אכילה, נכון שאדם בוחר ויכול להיות אחראי לסביבה שלו אבל, לא כשזה מדובר באנשים שהכי יקרים שלך, תלוי באופי. אני לא מוכנה לוותר על החברים שלי שרצף הפאזל של ההתרחשויות הוביל אותם למי שהם + זה.
אז ככה: לא אכפת לי מהדברים הכי קריטיים, אני לא נוקטת אצבע למען המטרות שלי, אני מחריבה את עצמי. יוצרת מציאות של נזק שגדל וגדל. הגעתי למצב שפשוט הרמתי ידיים. זה כבר נהיה גדול עלי, אני לא מאמינה שאני אוכל לחזור לנקודה הטובה שלי. אני לא יודעת לעצור את ההידרדרות. חוץ מזה, החברה הכי יקרה לי כבר לא ממש שמה עלי, יש אחת שיקרה לי כמעט באותה מידה, אני אוהבת אותה מאוד אבל עדיין מרגישה חוסר נעימות לשים דברים מסויימים על השולחן, כאילו זה תיק. אז בתכלס, למה? אני מפלצת שלא יכולה לחיות עם איך שאני נראית, מפלצת שמידרדרת ככל שמתקדמים על ציר הזמן. קשה לי עם קשרים עם אנשים, ועם החברות האלו אני חושבת שלא.. אוכל להיאחז בהן כמה שנאחזים בחברים בעתיד. אין מראה, אין חברים, השאיפה שהייתה לי בפן התחביבי-מקצועי פחות או יותר- אני כבר לא רוצה בה, לא אכפת לי. אני רוצה רק לישון. לא לחיות את המציאות הזו. אפילו את המציאות החלומית שלי שבה נאחזתי כל הזמן הקשה הזה- גם ממנה כבר לא אכפת לי ומבחינתי זו נקודת השבר. ובאמת.. בשנים הקרובות אין על מה לדבר, אמא שלי תהיה לי על העורף ואני לא אהיה חופשייה מבפנים, כמו עכשיו. Try walking in my shoes. Try walking in my shoes. אני באמת לא רואה סיבה להיות פה יותר. אין לי שאיפות, אני אשאר משועבדת, לא אחיה את החיים שרציתי. כלא החופש. בקיצור, החלטתי להרוג את הזבוב ואיתו את הבן אדם. אז: מם- היית חברה נהדרת למרות הקטעים שלך של גאווה מילה אחרונה, מניפולטיביות, התכונות הטובות שלך התעלו על זה בסה"כ- ההוכחה שנשארנו חברות. נון המיוחדת- את דומה לי בדברים שאף אחד לא היה דומה לי לפני, את מבינה, את יודעת. אני אוהבת אותך, חוץ מהקטעים האלה של קשה להשגה, זה קצת מעצבן ומזכיר את מם, טעם מאוד טוב במוזיקה, צריכה להכיר את נון2. שין- נהניתי להיות איתך, חוץ מטריגרי-אוכל והתקפי תשומת לב מוחצנים, ניסיון שכנוע עצמי לדרך הנכונה ולא התמודדות כנה עם האמת שלך. גימל- ממש שמחתי להכיר אותך, אתה מקסים. אני מקווה שאנשים מעריכים אותך כראוי. אתה קורע. למד- את חברה טובה ושמחתי שנטלת חלק בחיי. מם2- את מצחיקה וכיפית. נון2- אתה בחור חכם ומגניב, אחלה טעם במוזיקה, צריך להכיר את נגה, יודע להעריך. ריש וריש2- נסו קריירה של סטאנד אפ מהצד, ממש נהניתי מהחברה שלכן. גימל2- אתה ממש קול וצריך להיות שחקן. חוץ מזה,נמאס לי לחיות בעולם של הפרעות אכילה, נכון שאדם בוחר ויכול להיות אחראי לסביבה שלו אבל, לא כשזה מדובר באנשים שהכי יקרים שלך, תלוי באופי. אני לא מוכנה לוותר על החברים שלי שרצף הפאזל של ההתרחשויות הוביל אותם למי שהם + זה.