only a girl69
New member
...
אני לויודעת מה לכתוב...
אני מנסה לעצור את הדמעות..
בכל בוקר אני קמה את החיוך אני לובשת
לשירות אני קמה את הילדים מחבקת
עוטפת, שומרת, מגוננת..
ומשם אני מלווה אותם בהסעה
ואחרי הצהריים יושבת איתם לשיעורים,
משחקים, סיפורים ושיחות אישיות...
עד הערב אני איתם..
והחיוך שם תמיד..
עושה הכל בשביל הילדים האלו..
בשביל שלהם יהיה טוב..
בשביל שאותם אצליח להוציא ממעגל הסיכון..
בשביל שידעו שיש אי שם מישהי שסומכת עליהם ומאמינה בהם וביכולות שלהם..
ואז לדירה אני מגיעה..
המצחיקה, השובבה עם מלא מרץ..
"הפסיכולוגית" של הדירה..
גם זאת שמגשרת בין כולן..
והחיוך נשאר
וכל אחת בדירה מוצאת לה פינה
ואני בין כל הפינות מעודדת
ולא מוצאת פינה אחת לבכי שלי..
והלילה מגיע
וכולן למיטה הולכות..
ואני חושבת וחושבת
את החיוך מורידה
ונותנת לכמה דמעות לרדת בבטחה..
יום עובר ועוד יום..
וחמישי מגיע..
כולן מתלהבות חמישי הביתה חוזרים..
ואני את החיוך מחזירה
מספרת לכולן כמה חיכיתי לחמישי
אבל מאחורה פוחדת בכלל משישי..
ואת השירות גומרת
וברכבת נוסעת
ובבית אני בחמישי בלילה
מורידה את החיוך
מסתגרת
מפחדת
וחמישי עובר
ושישי
ולבסוף גם שבת
ואם לא קרה דבר
ההקלה מגיעה..
ואם קרה
שותקת..
מסתגרת..
וחוזרת לדירה..
כמובן שבדרך על החיוך עובדת..
וכך שבוע ועוד שבוע..
אך שמיום ליום משבוע לשבוע עוד משהו בי נעלם..
עוד משהו בי חסר..
ולבסוף לא ישאר כלום ממני..
איך עושים שיגמר?
בלי לפגוע באפאחד?
בלי שאהיה אשמה?
בלי להרוס את המשחה?
בי להיות הכבשה השחורה?
בלי הפחד הכאב והבלבול?
פשוט בלי הכל..
אני לויודעת מה לכתוב...
אני מנסה לעצור את הדמעות..
בכל בוקר אני קמה את החיוך אני לובשת
לשירות אני קמה את הילדים מחבקת
עוטפת, שומרת, מגוננת..
ומשם אני מלווה אותם בהסעה
ואחרי הצהריים יושבת איתם לשיעורים,
משחקים, סיפורים ושיחות אישיות...
עד הערב אני איתם..
והחיוך שם תמיד..
עושה הכל בשביל הילדים האלו..
בשביל שלהם יהיה טוב..
בשביל שאותם אצליח להוציא ממעגל הסיכון..
בשביל שידעו שיש אי שם מישהי שסומכת עליהם ומאמינה בהם וביכולות שלהם..
ואז לדירה אני מגיעה..
המצחיקה, השובבה עם מלא מרץ..
"הפסיכולוגית" של הדירה..
גם זאת שמגשרת בין כולן..
והחיוך נשאר
וכל אחת בדירה מוצאת לה פינה
ואני בין כל הפינות מעודדת
ולא מוצאת פינה אחת לבכי שלי..
והלילה מגיע
וכולן למיטה הולכות..
ואני חושבת וחושבת
את החיוך מורידה
ונותנת לכמה דמעות לרדת בבטחה..
יום עובר ועוד יום..
וחמישי מגיע..
כולן מתלהבות חמישי הביתה חוזרים..
ואני את החיוך מחזירה
מספרת לכולן כמה חיכיתי לחמישי
אבל מאחורה פוחדת בכלל משישי..
ואת השירות גומרת
וברכבת נוסעת
ובבית אני בחמישי בלילה
מורידה את החיוך
מסתגרת
מפחדת
וחמישי עובר
ושישי
ולבסוף גם שבת
ואם לא קרה דבר
ההקלה מגיעה..
ואם קרה
שותקת..
מסתגרת..
וחוזרת לדירה..
כמובן שבדרך על החיוך עובדת..
וכך שבוע ועוד שבוע..
אך שמיום ליום משבוע לשבוע עוד משהו בי נעלם..
עוד משהו בי חסר..
ולבסוף לא ישאר כלום ממני..
איך עושים שיגמר?
בלי לפגוע באפאחד?
בלי שאהיה אשמה?
בלי להרוס את המשחה?
בי להיות הכבשה השחורה?
בלי הפחד הכאב והבלבול?
פשוט בלי הכל..