מבטים
הי לי-אור 971,
חשוב לי לכתוב לך שאני מעריכה את העובדה שכתבת ושיתפת אותנו בתחושות שלך.
אני מאמינה ששני המצבים שתארת ( הרגשה שאת שקופה ותחושה שכולם נועצים בך מבטים) הם מצבים שיכולים להיות משותפים לעוד בני נוער שיכולים להזדהות עם מה שכתבת.
כתבת שאת רוצה לצאת מהעבר.
לי-אור, גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה, כדאי לזכור שהחיים שלנו קורים בהווה. העבר יכול להיות נוכח ויכול להציף בזכרונות ותזכורות אבל העבר-עבר. את כבר לא בדיוק מה שהיית לפני שנתיים/שנה/אתמול.
התבגרת קצת, למדת וצברת ניסיון, עשית, צברת חוויות ובקיצור-חיית את החיים.
אני יודעת שזה לא פשוט להשאיר את העבר מאחור ולהתקדם ולמצות את מה שהחיים מציעים לך ממש עכשיו. אבל ממה שכתבת אני מרגישה שיש לך את הכוחות,המוטיבציה ובעיקר הרצון האמיתי ללכת צעד נוסף לקראת מה שיאפשר לך רוגע ושמחה ביום-יום שלך.
בלי להכיר אותך ורק מקריאה של מה שכתבת אני יכולה לכתוב לך :
את בסדר גמור,לי-אור. את לא משוגעת.
את מאחלת לעצמך דבר כל כך מובן,טבעי ואנושי:
לחיות כאן ועכשיו,
לקבל הבנה ופרגון מהסביבה הקרובה
ולשים גבול בין מה שאת רוצה שידעו עליך לבין מה שאת רוצה לשמור לעצמך.
בקשות מובנות ביותר.
אני אשמח לחשוב יחד איתך מה הדברים שאפשר לעשות כדי להגשים את כל מה שביקשת לעצמך.
ובנתיים,שיהיה לך לילה טוב,
שלך,
שחר
