מישהו כלשהו
New member
סיפור קצר שכתבתי
בגלל שזו פעם ראשונה שלי בפורום, הקדמה קצרה לפני הסיפור.
אני מקווה שזו לא עוד במה לאנשים שמחפשים שינפחו להם את האגו ויגידו להם כמה הם מוצלחים. כמו כולם אני אוהב לקבל מחאות אבל מפרסם כאן בעיקר כדי לשמוע מה אפשר לשפר...
הערה נוספת, בחסות האנונימיות אני עושה כאן משהו שלא עשיתי אף פעם, מראה לאנשים אחרים קטע שלי חמש דקות אחרי שסיימתי לכתוב אותו. בלי לקרוא ולתקן מליון פעמים ובלי לתת לו לשכב חודשים במגירה. מקווה שתהנו (תגידו אם לא)...
גומות
כבר ביום הראשון ללימודים, איך שראיתי אותה, התאהבתי בה. אבל היא אהבה את רון, כי היו לו גומות חן. ניסיתי להרשים אותה, הייתי חכם יותר, מוכשר יותר... אבל כלום לא עזר, לא היו לי גומות, והיא כבר התחילה לצאת עם רון.
יום אחד כשחזרתי הביתה פתחתי את המגירה של אבא והוצאתי את האקדח. התכוננתי לזה הרבה וחשבתי על כל הפרטים מראש כדי שהכול יעבוד כמו שצריך. הצמדתי את האקדח ללחי שלי בקו ישר, היה לי חשוב ששני החורים יהיו סימטריים. לפני שלחצתי על ההדק פתחתי את הפה הכי גדול שיכולתי, כי לא רציתי שבטעות ישברו לי שיניים. הייתי בטוח שאחרי שגם לי יהיו שתי גומות חן, אחת בכל לחי היא סוף סוף תעזוב את רון ותהיה שלי.
לחצתי על ההדק, זה כאב בטרוף והיה המון דם, אבל זה היה שווה את זה, הצלחתי, היו לי גומות. כנראה שנרדמתי כי הדבר הבא שאני זוכר זה את אמא עומדת מעליי וצועקת. כל הדרך לבית חולים באמבולנס אמא לא הפסיקה לבכות. אני לעומת זאת ממש שמחתי. כעסתי קצת על אמא שהיא לא מפרגנת לי, אבל גם זכרתי שככה זה אמהות, קשה להם עם שינויים שעוברים על הילדים שלהם. גם אמא של עודד כעסה עליו אחרי שהוא עשה עגיל באוזן בלי לשאול אותה ואחרי שבועיים הם השלימו. ידעתי שגם אני ואמא נשלים, וזה אפילו קרה מהר יחסית.
בערב אמא ישבה ליד המיטה שלי, היא לא כעסה עליי, רק אמרה כל הזמן שהיא לא מבינה למה עשיתי את זה. למרות שהסברתי לה מלא פעמים שעשיתי את זה בשביל הגומות, היא המשיכה לומר שהיא לא מבינה. למחרת נכנסו רופאים ואחיות פסיכיים לגמרי, שלא הבינו מה שמדברים אליהם. הם שאלו עוד פעם ועוד פעם מה גרם לי לעשות את זה ואני ניסיתי להסביר להם שרציתי גומות ועדיף גומות גדולות יותר מאלו של רון. בסופו של דבר אחת האחיות, שהיתה כנראה קצת פחות מטומטמת מכל השאר, הצליחה להבין ושאלה אותי למה רציתי גומות. הסברתי לה שרק ככה שירה תאהב אותי. כנראה שהתשובה הזו הספיקה להם כי הם הפסיקו לחפור וכתבו בגיליון הרפואי שלי "אהבה נכזבת".
אחר כך הכריחו אותי להשתתף בכל מיני מעגלים שבהם ישבו אנשים וסיפרו למה החיים שלהם דפוקים. ובכל מעגל היתה מישהי שלא היתה אחות וגם לא ממש רופאה שאמרה לנו שזו לא הדרך לפתור דברים. הייתי שם מלא זמן, בהתחלה לא הבנתי למה שירה לא באה לבקר אותי, עד שאמא הסבירה לי שבמחלקה הזו בבית חולים מותר רק למשפחה לבקר. בכלל היו להם כללים מוזרים, לא הרשו לי ללכת לקנות פחית בקומה למטה בלי לווי של אמא או אבא, כאילו שאני איזה ילד קטן שיאבד את הדרך אם אני אלך לבד.
אחרי יותר מחודש שחררו אותי הביתה. התרגשתי לחזור ללימודים, כי פעם ראשונה שירה תראה את הגומות שלי. היה ל ברור שאיך שהיא תראה אותי היא תזרוק את רון ותהפוך להיות חברה שלי. אבל כשנכנסתי לכיתה היא בכלל לא דיברה איתי. בהפסקה שמעתי אותה מדברת עם חברה שלה עליי ואומרת לה: "את מבינה שהדפוק הזה באמת חשב שיש לו סיכוי איתי".
הבנתי ששירה בחיים לא תהיה חברה שלי, למרות שלא הצלחתי להבין מה חסר לה עכשיו, שגם לי יש גומות. בצהריים חזרתי הביתה מיואש, לקחתי שוב את האקדח של אבא ופתחתי לי צ'אקרה בין העיניים.
בגלל שזו פעם ראשונה שלי בפורום, הקדמה קצרה לפני הסיפור.
אני מקווה שזו לא עוד במה לאנשים שמחפשים שינפחו להם את האגו ויגידו להם כמה הם מוצלחים. כמו כולם אני אוהב לקבל מחאות אבל מפרסם כאן בעיקר כדי לשמוע מה אפשר לשפר...
הערה נוספת, בחסות האנונימיות אני עושה כאן משהו שלא עשיתי אף פעם, מראה לאנשים אחרים קטע שלי חמש דקות אחרי שסיימתי לכתוב אותו. בלי לקרוא ולתקן מליון פעמים ובלי לתת לו לשכב חודשים במגירה. מקווה שתהנו (תגידו אם לא)...
גומות
כבר ביום הראשון ללימודים, איך שראיתי אותה, התאהבתי בה. אבל היא אהבה את רון, כי היו לו גומות חן. ניסיתי להרשים אותה, הייתי חכם יותר, מוכשר יותר... אבל כלום לא עזר, לא היו לי גומות, והיא כבר התחילה לצאת עם רון.
יום אחד כשחזרתי הביתה פתחתי את המגירה של אבא והוצאתי את האקדח. התכוננתי לזה הרבה וחשבתי על כל הפרטים מראש כדי שהכול יעבוד כמו שצריך. הצמדתי את האקדח ללחי שלי בקו ישר, היה לי חשוב ששני החורים יהיו סימטריים. לפני שלחצתי על ההדק פתחתי את הפה הכי גדול שיכולתי, כי לא רציתי שבטעות ישברו לי שיניים. הייתי בטוח שאחרי שגם לי יהיו שתי גומות חן, אחת בכל לחי היא סוף סוף תעזוב את רון ותהיה שלי.
לחצתי על ההדק, זה כאב בטרוף והיה המון דם, אבל זה היה שווה את זה, הצלחתי, היו לי גומות. כנראה שנרדמתי כי הדבר הבא שאני זוכר זה את אמא עומדת מעליי וצועקת. כל הדרך לבית חולים באמבולנס אמא לא הפסיקה לבכות. אני לעומת זאת ממש שמחתי. כעסתי קצת על אמא שהיא לא מפרגנת לי, אבל גם זכרתי שככה זה אמהות, קשה להם עם שינויים שעוברים על הילדים שלהם. גם אמא של עודד כעסה עליו אחרי שהוא עשה עגיל באוזן בלי לשאול אותה ואחרי שבועיים הם השלימו. ידעתי שגם אני ואמא נשלים, וזה אפילו קרה מהר יחסית.
בערב אמא ישבה ליד המיטה שלי, היא לא כעסה עליי, רק אמרה כל הזמן שהיא לא מבינה למה עשיתי את זה. למרות שהסברתי לה מלא פעמים שעשיתי את זה בשביל הגומות, היא המשיכה לומר שהיא לא מבינה. למחרת נכנסו רופאים ואחיות פסיכיים לגמרי, שלא הבינו מה שמדברים אליהם. הם שאלו עוד פעם ועוד פעם מה גרם לי לעשות את זה ואני ניסיתי להסביר להם שרציתי גומות ועדיף גומות גדולות יותר מאלו של רון. בסופו של דבר אחת האחיות, שהיתה כנראה קצת פחות מטומטמת מכל השאר, הצליחה להבין ושאלה אותי למה רציתי גומות. הסברתי לה שרק ככה שירה תאהב אותי. כנראה שהתשובה הזו הספיקה להם כי הם הפסיקו לחפור וכתבו בגיליון הרפואי שלי "אהבה נכזבת".
אחר כך הכריחו אותי להשתתף בכל מיני מעגלים שבהם ישבו אנשים וסיפרו למה החיים שלהם דפוקים. ובכל מעגל היתה מישהי שלא היתה אחות וגם לא ממש רופאה שאמרה לנו שזו לא הדרך לפתור דברים. הייתי שם מלא זמן, בהתחלה לא הבנתי למה שירה לא באה לבקר אותי, עד שאמא הסבירה לי שבמחלקה הזו בבית חולים מותר רק למשפחה לבקר. בכלל היו להם כללים מוזרים, לא הרשו לי ללכת לקנות פחית בקומה למטה בלי לווי של אמא או אבא, כאילו שאני איזה ילד קטן שיאבד את הדרך אם אני אלך לבד.
אחרי יותר מחודש שחררו אותי הביתה. התרגשתי לחזור ללימודים, כי פעם ראשונה שירה תראה את הגומות שלי. היה ל ברור שאיך שהיא תראה אותי היא תזרוק את רון ותהפוך להיות חברה שלי. אבל כשנכנסתי לכיתה היא בכלל לא דיברה איתי. בהפסקה שמעתי אותה מדברת עם חברה שלה עליי ואומרת לה: "את מבינה שהדפוק הזה באמת חשב שיש לו סיכוי איתי".
הבנתי ששירה בחיים לא תהיה חברה שלי, למרות שלא הצלחתי להבין מה חסר לה עכשיו, שגם לי יש גומות. בצהריים חזרתי הביתה מיואש, לקחתי שוב את האקדח של אבא ופתחתי לי צ'אקרה בין העיניים.
