פרסום מחדש של הפוסט של אופה לבקשתה
היא לא אומרת כלום. -
והיא חברה שלי. הקול שלה נדם, הקול שלה כלוא. הקול שלה אזוק.
ומה לכם כי תבינו? אני הרי מתמללת את הבלתי אפשרי לומר.
את קולה השבור. את קולה שנותר מאחור. את קולה השתוק.
אלטרואיזם - עוד מושג גדול שאין מאחוריו דבר.
אהוביי נוטים לייחס לי את התכונה המפוקפקת הזו.
כמובן באהבה גדולה, בכוונה טובה.
אבל, אני שיודעה דבר אחד או שניים על נתינה, על הפקת
תועלת שבצידה. תועלת הלובשת פנים רבות, נסתרות מן העין,
בזה למושג, בזה להכתרה, בזה למשמעות הכתובה על הדף
ובמציאות אין בה דבר וחצי דבר.
פמינזם -
להיות פמיניסטית זה הכרח השרדותי, במציאות שאינה שיוויונית
כלפי מחצית מהאכלוסיה. אוכלוסיית הנשים.
הפמינזם שלי מתומלל תדיר, הוא נזעק, הוא מועלה על בריקדה,
הוא מפומפם, הוא עטור על המצח, הוא יהיר, הוא בראש הרחבה.
פמיניזם אמיתי - הוא האומץ לעשות למען נשים את שרבות
אחרות לא היו מעזות לעולם. להקריב עצמך, את חשיפתך, את כאבך,
את עברך, את עתידך במידה מסויימת, ולעמוד מול כולם בפועל
היכן שבאמת נדרש. בקול סדוק, בנפש תהומה, בכפיפות קומה,
בענווה, לצעוק את הכאב הכי גדול שיכול לקרות לאשה.
למען נשים אחרות, למען ילדות אחרות, למען אמהות אחרות,
למען המטרה הנעלית באמת, שלא יקרה לאשה הבאה.
חברות -
רבות קראתי כאן אודותיי. על איזו חברה דגולה אני, וכמה התמזל
מזלה של חברתי השתוקה. כמובן שהדברים נאמרו מתוך הערכה,
מתוך אהבה, מתוך רצון לחבק ולהוקיר.
החברה הזו שהיא אני, זכתה להיות חברה לזו שאינה אומרת כלום.
כי המכירים אותה באמת, ולא משמועות, ולא מסיפורי בדים,
אלו שזכו לקרבה אנטימית, להביט בנפשה, ראו הוד ויופי.
ראו תום, ראו טוב לב גולמי. ראו ענווה, ראו אומץ בלתי סביר,
ראו הושטת יד גם מתוך התהום, ראו נדיבות גדולה, ראו
הירואיות
ראו
מודל, ראו אדם במובן הכי פשוט ויפה של המושג.
ראו תבונה הרבה יותר גדולה ממה שאתם יכולים לשער, או לייחס לי.
ראו מעיין נובע של תכונות אנושיות שלא רבים זוכים להן.
ואת כל זה זכיתי לקבל במסירות, באהבה, בנדיבות, בשקט
ללא שום הדהוד, ומבלי לרוץ לספר לחבר׳ה. ברגעי משבר גדולים
וברגעי שמחה, וברגעי יום חולין ושגרה.
כאב -
תמיד נטתי לחשוב שכאב אינו מדיד על מאזניים. הסברתי גם
מדוע הדבר לא אפשרי, והאמנתי לזה בכל מאודי.
עד שנתקלתי
בכאב לא אנושי. כאב שמקורו ברצח הנפש
ולא פעם אחת, כאב שמקורו ברצח הנפש שבגוף חולה במחלה איומה.
כאב שמקורו בהתמודדות יום יומית לשרוד. לעבור את היום בחיים.
להתעורר בבוקר ולעשות פעולות שלכולנו הן הכי טריוויאליות,
אבל לזו שלא אומרת כלום, זו מלחמה, זה מאבק אין סופי.
מלחמה בתוך הבית, מלחמה בתוך הנפש, מלחמה בשינה, מלחמה בעירות.
מלחמה נגד עצמך. מלחמה שאם אתה מפסיד בה אתה אינך עוד חי.
אנשי הצללים -
העונה זכיתי למקבץ אנשים מרקעים שונים, בגוונים שונים
שפקדו את תיבתי, שפקדו את ליבי מדי יום. אנשים שנחשפו
במעט למלחמתה של זו שאינה אומרת כלום, שנחשפו אלי
והיו שם לצידה בשקט. בנדיבות גדולה. ברצון כן ומוכח לעשות
ככל יכולתם לסייע. ולא מהפה אל החוץ, בפועל.
העניקו לי מטובם, מעיצותהם, מחיבוקהם, מעידודם,
מכל דרך אפשרית למצוא פיתרון, לעשות רק טוב, ולדרוש בשלומה
מדי יום.
מיותר לציין שאני אסירת תודה, וברת מזל.
ומי שמדובר בו יודע, ואין צורך שאנקוב בשמותיהם.
בין אם פניתי אליו, ובין אם פנה אלי. לעולם אזכור להם את גדלות
הנפש, את החברות, את טוב הלב הזו ללא תנאי.
משטרוי -
הסברתי לאורך העונה עד כמה הדבר מופרך שאהיה משהו הקשור לזה,
עד כמה אין לי שום רצון לקחת חלק בזה, או להיות אפילו מאופיינת בזה.
ויחד עם זאת, הנה אני אומרה בריש גלי:
היתה לי הזכות להיות משטרוי עבור אחת. אחת ויחידה.
זו שלא אומרת כלום. הייתי עושה זאת שוב ושוב ושוב,
על אף התיעוב המפורש מהתפקיד והתמודדות התלויה בכך,
על אף אלפי הטעויות שעשיתי במהלך, על אף שהיה מי שנפגע
מכך. על אף הכל, הייתי עושה זאת ללא הנדת עפעף.
עבורה. ורק עבורה. ובהזדמנות זו אומר למי שיודעות זה מכבר,
והן חלק מאנשי הצללים, שהיתה לי הזכות להיות משטרוי לצידן.
מיקוש הנפלאה, וכריסוש האהובה שהיא גם חברתי הקרובה.
גרציה לכן, אהובות. על כל יום, על כל דקה.
מנצח העונה-
יש לי שניים כאלה.
האחת ברורה מאליו עבורי, ואין אף לא אחד שמערער על מקומה.
זו אותה אחת שאינה אומרת כלום. כי לחדי העין, לבעלי התבונה,
לא קשה להבין מדוע. אין אף אחד שמגיע לקרסוליה, תסלחו לי כמובן.
אין אף אחד שקרוב לליבי, למחשבותיי, לאהבתי, מלבדה.
ואחד נוסף, זה שאומר הרבה, ולא מפסיק לומר.
זה המתאפיין בעיקר במסריו הפוליטיים. זה שלא פעם העלילו, ואף ניסו
בכל דרך להדביק בו רבב.
זה שזכיתי להיות חברה אינטימית שלו, לאורך תקופה, ובתקופה הזו ביתר שאת,
זה שעבורי הוא מלאך. זה שיופיו שמר על שפיותי לאורך ימים, זה שאומץ
וערכים זה לא דבר מה שנאמר על קצף שפתיים, אלא נעשה מדי יום, מדי שעה.
זה שעוולות לעולם לא יותירו אותו אדיש, זה שליבו ופיו שווים.
זה היפה, והעניו ביותר שהכרתי. ישי האהוב עלי כל כך.
שניהם מנצחי העונה שלי. ורק הם. ואולי עתה, ורק אולי,
תבינו מדוע העונה הזו עניינה לי את התחת, למרות שהזדקקתי
כמו כולם למעט אסקפיזם טהור. לעיר מקלט.
ואולי לעולם לא תבינו. אבל, העונה הזו תתאפיין עבורי במנצחיי.
כמובן, איני שוכחת לרגע את הרבים וטובים כאן שהתדיינתי עימם,
שהתקוטטתי, שהשתובבתי, שהטרלתי. איני שוכחת לרגע
ואסירת תודה לאלו שהצחיקו אותי כמעט בכל זמן נתון,
לאלה ששימחו אותי בשיר, במוסיקה, בחיוך.
תודה מעומק הלב, ובמלוא הכנות.
מריאני,
את שאינך אומרת כלום. את האלה שלי.
כי אך ורק אלה מסוגלת לעבור ולשרוד את שאת עוברה,
ולהלחם בשארית כוחותייך למען אחרים. רק אלה
מסוגלת להתמודד עם דברים כה לא אנושיים.
אין סוף להערכה שלי אלייך, להתפעלות, להוקרת התודה,
ולאהבתי הגדולה. וסליחה כנה על שפגעתי בך לא פעם,
ביהירותי, ביומרנותי, ובהעדר מחשבה.
העוגיה שצרפתי, הפיסול הזה מתמלל את שנכתב טוב מכל אות, ומכל מילה.
צפה בקובץ המצורף 90218
