אני אתחיל
בימים האחרונים חשבתי הרבה על השאלה למה אני בכלל רוצה עוד ילד והאם זה נכון ונבון להשקיע כל כך הרבה כוחות נפש, זמן, מאמץ, פגיעה בילדים, עצבים וכסף, כאשר הרי יש לי כבר שני אוצרות בבית. אין לי לזה תשובה חד משמעית. אם אני חושבת על זה בהגיון קר, זה לגמרי לא סביר. יש לנו שני ילדים מקסימים, שניהם זקוקים, דורשים ומקבלים המון תשומת לב, אהבה, השקעה בזמן ורגש (וגם בכסף), כל מה שילד צריך. גם עם שניים זה די קשה לי בשעות אחר הצהריים להתחלק ביניהם ולמלא את הצרכים השונים של כל אחד מהם. אז עוד אחד? מילא אם זה היה בא בקלות, אבל להתאמץ כל כך בשביל להקשות עוד יותר את החיים? נוסיף על זה את עניין הגיל. בגיל 41, מלבד העובדה שהביציות המזדקנות שלי לא מצליחות בשלב זה להקלט, יש גם סיכוי גבוה להפלות מוקדמות ואסור לשכוח את הסיכוי העולה למומים כרומוזומליים... ואז אתמול בבוקר, כבר עמדתי לפתוח את הדלת ולצאת מהבית - אני יוצאת מוקדם לפני שהילדים קמים - ואני שומעת "איייייייימאאאאאאאאאא" מהקומה למעלה. נשמתי עמוק "הנה אני כבר מתעכבת ונתקעת בפקקים..." וניגשתי לראות מה רוצה בני הצעיר. עומד לו במעלה המדרגות הישנון המתוק הזה יחף ובפיג´מה עם קורי השינה עוד בעיניו ואומר לי "אמא אני רוצה לתת לך נשיקה וחיבוק" וכולי נמסה ועם דמעות בגרון אני טובעת בחיבוק הקטן והפלאי הזה ושותה את הנשיקות המתוקות מדבש (סליחה על ההשתפכות, אבל אי אפשר לתאר את זה אחרת) ובאחת הכל ברור לי. עם כל הקושי וכנגד כל הגיון - אני רוצה עוד 1!
