מיואשת

[123556]

מיואשת

אז מצד אחד הכל מושלם, יש לי חברים ואני מצליחה במבחנים (מדד לשלמות עפ"י מבוגרים, כמובן)
אבל אני מרגישה שהכל מתפרק לי...
למה זה חייב להיות ככה? למה בכל יום אני מגלה שמשהו בגוף שלי לא בסדר? הייתי מוותרת על הכל רק כדי להיות בריאה באמת ולא לפחד שמשהו יתפרק, שאני שוב אצטרך ללכת לרופא, ששוב יגידו לי שהגוף שלי הוא כשלון... נמאס לי מרופאים ומבדיקות דם.
אני מיואשת, וזה שבכל הליכה לרופא גם ההורים חייבים להיות מעורבים, זה עוד יותר גרוע, זה לגרום גם להם סבל ולי להרגיש את הבושה מלספר להם בכל פעם.
אז למה כולם מסביב ממשיכים לחשוב שהכל אצלי מושלם?!
וכשאני אשלח את ההודעה, אני אחזור לחייך ולהגיד לכולם שהכל בסדר, אפילו שכבר שנתיים לא הרגשתי ככה באמת.

 

[Yelem תמיכה לנוער]

עם החיוך או בלעדיו

שלום לך,
דאגות למצב בריאותי יכולות להיות מטרידות עד מאד.
אני מבינה שכבר תקופה ארוכה את מתמודדת עם בעיות כאלה וההתמודדות הזו מקשה עליך - ובצדק.
אחרים כנראה לא רואים את זה או לא מבינים את זה ולכן מתקשים להבין אותך ולעזור לך...
חברים טובים והצלחה בלימודים יכולים להיות עוגן משמעותי, לחזק ולעודד (זה גם חשוב!).
האם יש חברים שמודעים למצב הבריאותי שלך...? איך הם מגיבים אליך בהקשר הזה?
באופן אישי אני לא מכירה הרבה אנשים מושלמים... אני רק מכירה כאלה שנראים יותר או פחות את הקשיים שלהם וכאלה שמראים יותר או פחות את החוזקות שלהם. ואת?

ברוכה הבאה לפורום.
נשמח מאד לשמוע ממך עם החיוך וגם בלעדיו.
יום טוב,
רותם

 

[123556]

תדמית

החברים מודעים לחלק, בעיקר לחלק שאני חייבת לספר... כי בגללו אני לא יכולה להתגייס.
את שאר הדברים יש כמה שיודעות (בעיקר חברות טובות). אבל... כולם מכירים אותי כמישהי שריצה היא חלק מהחיים שלה, זה מייצג אותי, איך אני אמורה לספר שיש לי דלקת ברצועה ואני כבר כמעט לא רצה?! וכו'
אני יודעת, זה כנראה לא באמת ישנה את מה שהם חושבים עליי או על כמה שאני טובה או מוכשרת, ובכל זאת אני מרגישה צורך לשמור את זה בשקט, גם אם אין סיבה ממש חשובה.
ואם לומר את האמת? זה היה רגע של שפל, כשאתמול הלכתי לישון בוכה וקמתי באמצע הלילה בתחושה נוראית, כנראה מכל העומס שיש לי בחיים... אני באמת מאמינה שיהיה טוב, ושיש לי את היכולת להשפיע על המצב שלי. אז עכשיו החיוך הוא כבר כמעט מכל הלב.
תודה!