נכנסת בצעד מהוסס ושואלת בלחש...
אפשר? מותר? יש מקום גם ל.. איך להגדיר זאת?..כאלה שלא גדלו עם שואה בבית אבל ספגו את הדיה מעל גבי דפי ההסטוריה? הורי עברו את המלחמה ברומניה, כנראה בקלות יחסית כי חוץ מסיפורים על אנטישמיות, גזילת נכסים, עלבונות כאלה ואחרים, הנמכת פרופיל יהודי מחנות עבודה, כנראה לא איומים כל כך. סבתא אחת שנשרפה בפתחו של מקלט מהפגזה אוירית של גרמנים.. חוץ מזה לא ממש שמעתי זוועות. גם לא היו תופעות של ניצולי שואה,אבל.. מאז שנחשפתי ליומנה של אנה פראנק, ממש בגיל צעיר, חקרתי באובססיה את הנושא הזה שנקרא שואה, לא נשאר עותק של ק.צטניק שלא קראתי או יומן או עדות או מוזיאון שואה שלא בדקתי מקרוב, תוך נסיון נואש להגיע להבנה מניין צומחת עוצמה כזאת של רוע.. ולא..עד היום לא הבנתי,אבל הבנתי כבר שזה לא יובן לעולם.. קראתי את שלושת הדפים שנולדו כאן אצלכם, מרותקת, דומעת, לא אחת התעורר אצלי צורך לחבק, יודעת שאשוב לקרא, יודעת שיומנה של אמו של זלמן לייב ריתק, ומבקשת רשות מידי פעם לבקר אצלכם,-אולי גם תרשו לחבק או להוציא לכאן שירה בנושא, למרות שאין לי סארטיפיקט.. מקווה שלא אחשב פולשת.. מישהו אמר כאן:-"כולנו דור שני של.." ואכן ככה חשה אז ראשית מברכת על משכנכם החדש..לא את הישן לא הכרתי לצערי שנית מאחלת לכולם רק טוב,וצעידה קדימה בסנטר מורם.. הכתיבה של כולכם מרגשת כל כך.. מושיטה פרח לכל אחד ואחד
ומי ייתן ולא נדע זוועות עוד והעולם הזה יואר קמעא.. מול כל הזוועות המסופרות, תמיד חושבת בליבי רק הדבר הקטן הזה, של להיות אמא <ויש לי שני ילדים> ושהם יזעקו מרעב ותקצר ידי מהושיע..מה עוד צריך כדי להבין את עוצמת הזוועה גם שלא בתור "בת של..." מרגישה חובה אנושית לוודא שלעולם לא ישכחו,שלא תהה להם סליחה ומחילה, והמידע יעבור מדור לדור והלוואי שיהיה לכולנו אור שלכם בברכה אור וסליחה שהארכתי..
אפשר? מותר? יש מקום גם ל.. איך להגדיר זאת?..כאלה שלא גדלו עם שואה בבית אבל ספגו את הדיה מעל גבי דפי ההסטוריה? הורי עברו את המלחמה ברומניה, כנראה בקלות יחסית כי חוץ מסיפורים על אנטישמיות, גזילת נכסים, עלבונות כאלה ואחרים, הנמכת פרופיל יהודי מחנות עבודה, כנראה לא איומים כל כך. סבתא אחת שנשרפה בפתחו של מקלט מהפגזה אוירית של גרמנים.. חוץ מזה לא ממש שמעתי זוועות. גם לא היו תופעות של ניצולי שואה,אבל.. מאז שנחשפתי ליומנה של אנה פראנק, ממש בגיל צעיר, חקרתי באובססיה את הנושא הזה שנקרא שואה, לא נשאר עותק של ק.צטניק שלא קראתי או יומן או עדות או מוזיאון שואה שלא בדקתי מקרוב, תוך נסיון נואש להגיע להבנה מניין צומחת עוצמה כזאת של רוע.. ולא..עד היום לא הבנתי,אבל הבנתי כבר שזה לא יובן לעולם.. קראתי את שלושת הדפים שנולדו כאן אצלכם, מרותקת, דומעת, לא אחת התעורר אצלי צורך לחבק, יודעת שאשוב לקרא, יודעת שיומנה של אמו של זלמן לייב ריתק, ומבקשת רשות מידי פעם לבקר אצלכם,-אולי גם תרשו לחבק או להוציא לכאן שירה בנושא, למרות שאין לי סארטיפיקט.. מקווה שלא אחשב פולשת.. מישהו אמר כאן:-"כולנו דור שני של.." ואכן ככה חשה אז ראשית מברכת על משכנכם החדש..לא את הישן לא הכרתי לצערי שנית מאחלת לכולם רק טוב,וצעידה קדימה בסנטר מורם.. הכתיבה של כולכם מרגשת כל כך.. מושיטה פרח לכל אחד ואחד