אני הספקתי לעשות עוד אבחון אחד מייד אחרי פורים, ומאז אני
בבית. חלק מחברותיי המשיכו לאבחן, והאמת שאני די בשוק מזה כי כל סיטואציה כזו נראית לי כמו הימור מחודש על הבריאות. באבחון יושבים במשך 4 שעות לפחות בחדר סגור, במרחק של רוחב שולחן מבנאדם זר, שאין לי מושג עם מי הוא בא במגע בשבועות האחרונים ואם הוא חולה או לא, ואח"כ עוד לוקחים הביתה את כל הדפים שאותו אדם נגע בהם... נראה לי מטורף להמשיך לעשות את זה בתקופה הזאת.
אז אני לא עובדת (ולכן גם לא משתכרת) כבר שלושה שבועות. אין לי ספק שזו ההחלטה הנכונה מכל בחינה אפשרית, אבל זה גם מאוד משפיע עליי. אני לא רגילה להיות בכזה חוסר מעש, ואני מודה שחוסר הוודאות משפיע לרעה על מצב הרוח שלי. אני מתמודדת עם זה בעיקר על ידי צפייה בסדרות בנטפליקס, דבר שאין לי זמן אליו בכלל בימים בשגרה, כך שבכל זאת יש דברים חיוביים לפעמים
הילדים עסוקים חצי מהיום בלימודים - הבכור בכיתה ט' מופ"ת ודי מעמיסים עליהם שם בשיעורים ובמשימות שהם צריכים לשלוח למורים. הצעיר מקבל מעט מאוד משימות במסגרת הכיתה, אבל במרכז המחוננים מקיימים כל יום מספר שיעורים מקוונים בזום, והוא משתתף בהם ומאוד נהנה. לצעיר מאוד חסרה חברה של בני גילו, ולשמחתי יש לו כמה חברים שמשחקים איתו כל יום במשחקים מקוונים, ולפחות ככה מקיימים אינטראקציה. זה יוצר הרבה שעות מסך, אבל בתקופה הזאת לא ממש אכפת לי. העיקר שהוא עם חברים וזה מאוד משפר לו את מצב הרוח.
חוץ מזה משתדלים גם לשחק משחקי קופסה, לצפות יחד בסרטים מצחיקים, לפעמים לאפות יחד. הם עוזרים לנקות כל שבוע (כי אין מנקה...), ופה ושם כשנחה עליי הרוח לאיזה פרוייקט ניקיון מיוחד הם גם מתנדבים לסייע (אני לא מנקה לפסח אז אין לי מוטיבציה ספציפית לעניין).
את ליל הסדר נחגוג רק ארבעתנו כמובן. מצד אחד ממש לא מתחשק לי לבשל (גם ככה אין לי לי חשק לבשל עכשיו, אבל מבשלת כי צריך לאכול..), ומצד שני גם רציתי שבכל זאת תהיה איזו הרגשה יותר מיוחדת, אז הזמנו אוכל מקייטרינג שעושה משלוחים עד הבית.
מחר הבכור חוגג יומולדת 15. היו לנו המון תוכניות ותכנונים, וכמובן שכולם הלכו לפח. אבל בכל זאת נזמין אוכל מאיזו מסעדה (כאן באיזור אין ככ הרבה אופציות) ונעשה ארוחה חגיגית, ננפח לו בלונים לפני שהוא יתעורר בבוקר, וגם הזמנתי לו עוגה מעוצבת כדי לשמח אותו, ונשתדל שיהיה מצב רוח טוב...
בקיצור, לא כיף לי!!! (אם מישהו עוד לא הבין
) ויאללה שייגמר כבר הסיפור הזה ונחזור כולנו לשגרה. מי היה מאמין שנתגעגע לשגרה?