זה אחד השירים היפים של מאריה, לדעתי
אבל הקאבר הזה הותיר אותי אדיש, ובעיקר גרם לי לרצות לשמוע שוב את הביצוע המקורי של מאריה.
יש משהו עמוס ודחוס מדיי בהפקה, שיוצר, לדעתי, אטימות או קהות רגשית ומטשטש גם את הטבעיות והיופי של המלודיה. זה כאילו ניסיון להוליך את השיר למקום עמום, מסתורי, אפל, דחוק יותר. הווקאל הגון, אבל, כמובן, שאין לו שום סיכוי להגיע אל אפס קצהו של הביצוע הקולי של מאריה.
חשבתי שהדברים שהיא אמרה מעניינים, והזדהיתי אתם. כאנשים, אנחנו עוברים פאזות בחיים, מתחברים לדברים שונים בתקופות שונות, נוטשים לפעמים השפעות ואהבות וחוזרים אליהן שוב בתקופות שונות. בסופו של דבר, אנחנו המכלול, סך הגורמים שעיצבו אותנו.
אני גם מסכים שיש במאריה משהו מאוד פשוט, מאוד בהיר, וככזה המוסיקה שלה לבדה, לפחות מבחינתי, לא יכולה למלא חלל חיים שלם, או לא יכולה לתת ביטוי או מענה למכלול הרגשות והתחושות שלי כאדם.