האמת, המנצח בחור נחמד מאד.
אבל לגבי שאלתך, את מי אנו שונאים, הרי שאנו שונאים את כולם.
את כלל בני האדם, למעט אלה שאנו יכולים לסבול.
את, למשל, כך אני מבין, לא שונאת את הורייך, ואולי גם את הילדים במשפוחה, ואולי אותי, ואולי עוד כמה.
למעט אלה, את שבעת המיליארדים ושלוש מאות מליוני האחרים, את שונאת מוות.
וכך גם אני.
(אני צוחק בקול מהשטויות של עצמי, הרגל של בודדים, את יודעת).
מה זאת אומרת על מה נדבר?
על כל דבר.
על חלל וזמן, על כאב ואמברוזיה, על שמש מים ושמים חול וגם אוויר, כמאמר השיר ההוא, הישן והנשכח מלב.
רק, אם אפשר, בלי השיר המפגר הזה שאת מצטטת כל חמש שניות. אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, מה אכפת לי.
תשירי כמה שאת רוצה את השיר הזה. כי פזמונו מסתיים במלים הנפלאות כל עוד אנחנו כאן חיים, וזה מתאים מאד לאג'נדה שלי.
עכשיו את יודעת (או: מיד תדעי) שכשאני מסיים את יום העבודה, בכל יום, אני נפרד מהחברים במלים הבאות: זו פעם אחרונה שאני רואה אתכם.
הם תמיד צוחקים, אבל יום אחד אני אמות לי. בכיף.
(שוב אני נקרע מצחוק, תחת גשר מט לנחוק, כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת...)
שיר יותר טוב, לא?
סוויט סוויט סוויט.