"מגדל הפזמון" בפסטיבל הפסנתר, היכל לאמנויות
הבמה, מארח את מרינה מקסימיליאן בלומין וקרן אן. "אתם יודעים, שומעים קולות קצת מוזרים כאן במגדל הפזמון" תרגם קובי מידן את לאונרד כהן ב"מגדל הפזמון". והקולות סוחפים את האולם המלא, והיציעים המלאים לא פחות, של ההיכל לאמנויות הבמה. לשבנולוג המצוי, הרגיל לצרוך את מנת השבן שלו במקומות קטנים ואינטימיים, הגודל הוא גורם מרתיע. אבל שבן מדלג מעל מכשול זה בקלילות וירטואוזית, יוצר את האינטימיות המצופה עם כל אחד ואחת. "כמה טוב לחזור להופיע במקומות הקטנים" יתבדח על זה בהמשך. הפסנתר, והאורגנית, והמגדל. וקהל מריע בהתלהבות. על הבמה מגדל, הכלאה של 'דירה להשכיר' עם קטעי קישור מונטיפייטוניים, ומעליו תלוי ירח, עגול ומלא, משל היה בניין בלב העיר, והקהל, בחיפוש מושבו, הופך למציצן בעל כורחו. רעש ים מונוטוני, שקט וחוזר על עצמו כמחכה לתחילת שידורים, מכניס אותך לאווירת ערב עירוני אלתרמני. חושך, והאור עולה על הקומה השלישית, שם שבן והאורגנית מבצעים את "מגדל הפזמון", אותו טקסט של לאונרד כהן, ספק מגלומני ספק מלגלג, על חייו כאמן וזמר. כבאיזה מטה קסם, ממשיכה האורגנית לנגן כששבן נכנס מצד הבמה, מתיישב, באור מלא, ליד הפסנתר, וממשיך מיד באותה אווירה עם "החיים שלי טובים". לחסרי נסיון זו לא ההופעה הנכונה להתחיל בה. בוגרי כמה כיתות שבן כבר מכירים, מהופעות 'ספר השירים שלי' את השאנסונריות, הוירטואוזיות, הטירוף, הפסנתר המתחנן על נפשו. אלו שלא מכירים נשארים מעט פעורי פה, מנסים לעכל. הוידאוארט המוקרן על המגדל מוסיף לחוויה, אבל, איכשהו, נשאר תלוש במקצת. אולי זו הבמה הגדולה מידי, השחורה מידי, היוצרת ריחוק בינו לבין הפסנתר, אינה מאפשרת את התקשורת ביניהם. והוא, הפסנתר, כאילו יש לו חיים משלו, ואינו נדרש יותר למפעילו כדי להשמיע. הידיים הפורטות עליו סטייל רואד-ראנר מוגדלות על גבי המגדל, ונדמה שעוד מעט יקום שבן ממקומו, ימתח איזה מפתח נסתר באחורי הפסנתר, ויפרוש לרענון קל מאחורי הקלעים, משאיר לנו לשבת ולאכול ולשתות מה שנמצא. העיבודים לשירים של אחרים, חלקם חרישיים, חלקם כבדים, חלקם כבר מוגזמים. "קחי עוד ואלס" בתרגום יפה של קובי מידן, זוכה לפסנתר מדוייק, שרק מחזק בו את האירוניה, ועושה חשק לסרטים מצויירים. העפרון המזייף בכוונה, בנוקטורנו של שופן, נותן הרגשה של תקליט חורק, או של פסנתר ישן בבית עזוב, ששנים לא נגנו בו, והוא צופן סודות וסיפורים שרק מחכים למשהו הרוצה לשמוע. "אל תלכי מכאן" של ברל בתרגום דורי מנור, מרטיט בכל מצב, מקבל פסנתר עצמאי ומינורי, חרישי אף יותר מהמקור. "ככה סתם" לטעמי הוא ההחמצה של הערב, בעצם של כל הענין הזה של שירים של אחרים. אולי זו האוזן המלודית מידי שלי, שלא כל-כך מסתדרת עם שינויי קצב מהירים ועצירות פתאום. העיבוד כבר מוגזם מידי, צעקני מידי, כמעט מניירי. כמו בלון הולך ומתנפח, עד שלא נותר לו אלא להקרע ולהתפוצץ. מה שמצליח מאד בהדגשת הטקסט הקוצני של "שגר פגר" לא עובד עבור ע.הלל וסשה ארגוב, וחבל. את שלום חנוך ב"תאונה" מצליח הפסנתר של שבן להביא לבמה, עם הגיטרה ומכונות העשן, כפי שמשה לוי כנראה כבר לא יצליח, למרות שגם הוא סובל עיבוד כבד והחלפות קצב מהירות. תיבת הנגינה הקטנה פותחת את "רוזה מרציפן", ומרינה מקסימיליאן בלומין עונה לה ממרומי המגדל בדגמון בלרינה. קרן אן מצטרפת לתמונה ב"דומם עם זוג נאהבים", והאווירה מתחלפת במהירות לביצוע קולי, בלווי מכות צורמות בתוף מרים, ומשחקי צל חדים "בחצרות החושך" של טאטו. "דאווין של שיר מחאה" נשמע אקטואלי מתמיד, והחיוך השובבי של ברסנס פשוט פורצת ב"להוליך שולל את המוות". בהדרן עונה מרינה מקסימיליאן בלומין בסולו לפסנתר ב"כשהיית איתי לא אהבת לרקוד", מזכירה מאד את
קלייר טורי. היא בהחלט אינה זוכה לחשיפה המגיעה לה, ואם למישהו עד עכשיו עדיין יש ספקות האם ללכת לראות את ההופעה או לא, אז לרוץ, ולו בשבילה. הדילנית בגיטרה ומפוחית של קרן אן נשמעת פשוט מתבקשת יחד עם הפסנתר ב"מותק את אצלי בראש", תרגום ומקור. "נגמרו לי כבר הקאברים" יפטיר שבן בהדרן השני, ויסיים עם שירה בציבור ב "עברנו לצפון" מקהלה יוונית ב"עמוק + כולם אומרים" והפוך על הפוך ב"הצעה לשיר ערש חדש". Lonely at the top של רנדי ניומן חותם סופית, ומשלח את ההמון אל הירח שבחוץ, עם רצון שלא ייגמר, ואיזו מין הרגשת התרפקות כמו אחרי אכילת שוקולד משובח במיוחד, מסופק, עם רצון לעוד. מילה קטנה על הדיסק החדש, שעל אף שהוקלט באולפן מבודד, מצליח להעביר בדיוק את הרגשת הפסנתר בהופעה. חסרו לי, אבל, התוספות: האורגנית ב"מגדל הפזמון", הצפצופים ב"שגר פגר". אבל בעיקר חסרו לי עוד כמה שירים. הדיסק כל כך קצר. חסר לי "רוזה מרציפן", חסר לי "דומם עם זוג נאהבים", חסר לי גם "סע לאט". אני חוזר למרתף.