אני אהיה הראשונה - ארוך...

[אפונת הגינה]

אני אהיה הראשונה - ארוך...

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

 

[לימי5]

אני מבינה את התחושה שלך

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

אני מבינה את התחושה שלך
אמנם לי אין תאומים יש לי ילדה בת 2.8 אבל כשהייתה בת שנה וחצי חזרנו שוב לטיפולים. אני הייתי היוזמת כל הזמן רוצים להרגיש את האושר וההתחדשות ולהריח ריח של תינוק חדש במיוחד לאחר כזה מאמץ. אני לא יודעת בת כמה את אבל אם היו לי תאומים (אני בת 34) הייתי מנסה להביא עוד ילד למרות הקשיים. אני לא חושבת שאת לבד . אני לא יודעת בת כמה את ובני כמה התאומים אבל אם אתם צעירים אז וקשה לגדל תאומים אולי בעלך צריך עוד מרחב נשימה. הזמן יעשה את שלו. יש לי חברה שיש לה ילד בן 9 ולפני חודש ילדה תאומים אחרי טיפולים היא עוד לא התאוששה ובעלה כבר רוצה עוד. ואגב, גם אמא שלי חושבת ששנים זה מספיק.

 

[שירלי של תומר]

אפונה יקרה שלי ../images/Emo23.gif

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

אפונה יקרה שלי

וודאי שזה בגלל שיש לך תאומים בן ובת. אחרת כולם היו מבינים את הרצון והכמיהה לילד נוסף. בחברה שלנו שני ילדים זה המינימום ההכרחי, לא ידעת?! ולשאלתך, התגובה הראשונית שלי היתה שיקפצו כולם. מה זה משנה מה אחרים חושבים? אם הרצון שלך מספיק חזק אף אחד אחר לא חשוב. אבל, בעלך כן חשוב ותמיכה של משפחה זה גם דבר חשוב. אני מאמינה שאם זה באמת יבער בעצמותייך ותרגישי שאת באמת רוצה עוד, את תוכלי בדרכך המיוחדת להעביר את הרגשות שלך לבעלך ולמשפחה כך שכן תזכי לתמיכה. גם אם לא להבנה מלאה ובלב שלם הרי שהם יהיו איתך במה שתבחרי. ותזכרי, את התאומה שלי לטיפולים כלומר ההצלחה הבאה תבוא לך מה זה מהר! את יודעת, מוקפאים ואז סיבוב אחד והנה לך הריון - של עובר יחיד הפעם הא?! בעצם, שיצליחו לך כבר המוקפאים

 

[אפונת הגינה]

../images/Emo25.gif ../images/Emo25.gif (זה בשביל השניים)

אפונה יקרה שלי

וודאי שזה בגלל שיש לך תאומים בן ובת. אחרת כולם היו מבינים את הרצון והכמיהה לילד נוסף. בחברה שלנו שני ילדים זה המינימום ההכרחי, לא ידעת?! ולשאלתך, התגובה הראשונית שלי היתה שיקפצו כולם. מה זה משנה מה אחרים חושבים? אם הרצון שלך מספיק חזק אף אחד אחר לא חשוב. אבל, בעלך כן חשוב ותמיכה של משפחה זה גם דבר חשוב. אני מאמינה שאם זה באמת יבער בעצמותייך ותרגישי שאת באמת רוצה עוד, את תוכלי בדרכך המיוחדת להעביר את הרגשות שלך לבעלך ולמשפחה כך שכן תזכי לתמיכה. גם אם לא להבנה מלאה ובלב שלם הרי שהם יהיו איתך במה שתבחרי. ותזכרי, את התאומה שלי לטיפולים כלומר ההצלחה הבאה תבוא לך מה זה מהר! את יודעת, מוקפאים ואז סיבוב אחד והנה לך הריון - של עובר יחיד הפעם הא?! בעצם, שיצליחו לך כבר המוקפאים

(זה בשביל השניים)

 

[קירה]

מסכימה עם שירלי.

(זה בשביל השניים)

מסכימה עם שירלי.
האמת שגם בעלי לא רוצה עוד ילדים (לא ברורה עדיין עמדתו לגבי מה יקרה אם זה יקרה ספונטני). אני אישית הייתי מוכנה להיכנס להריון כבר עכשיו, אבל לא לחזור לטיפולים. אני מאמינה בלב שלם שברגע שתחליטי שאת רוצה עוד ילדים, ובעלך יהיה לצידך, תבוא לך כל התמיכה לה תזדקקי. כי על באמת, רק הוא בעצם ה"בעיה". וכמובן, ההחלטה המלאה שלך.

 

[רונית של ל&ל]

היי אפונית ../images/Emo24.gif

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

היי אפונית

נפגשות גם כאן... אני כ"כ מבינה על מה את מדברת . כמו שאת יודעת גם לי יש בת ובן , ואני "מעזה" לחשוב על עוד למרות הערות מהסביבה כמו: "איזה יופי , בן ובת, סגרת את הבסטה" , אין אין אין הערה שמרגיזה אותי יותר. אמא שלי , שגם היא, כמו אמא שלך תמכה בי מאוד בזמן הטיפולים ממש נדהמת כל פעם מחדש שאני מדברת על ילדים נוספים. בעלי רוצה עוד ילדים , ומבחינתו אפילו עכשיו, אבל אני רוצה לחכות לפחות עוד שנה כדי להתחיל מחדש. אני בטוחה שלכשיגיע הרגע ותרגישי שאת מוכנה לסבב הבא של הטיפולים (בעצם טיפול אחד ודי !!!!) זה יהיה מספיק חזק כדי שגם בעלך ירצה , ואמא שלך , גם היא תתן לך את התמיכה המורלית הנדרשת בזמנים כאלו. וביחוד לאור התוצאות , מי יתנגד לעוד מהסדרה הזו????

 

[אפונת הגינה]

מהתשובות נראה לי שלא הבהרתי את עצמי

היי אפונית

נפגשות גם כאן... אני כ"כ מבינה על מה את מדברת . כמו שאת יודעת גם לי יש בת ובן , ואני "מעזה" לחשוב על עוד למרות הערות מהסביבה כמו: "איזה יופי , בן ובת, סגרת את הבסטה" , אין אין אין הערה שמרגיזה אותי יותר. אמא שלי , שגם היא, כמו אמא שלך תמכה בי מאוד בזמן הטיפולים ממש נדהמת כל פעם מחדש שאני מדברת על ילדים נוספים. בעלי רוצה עוד ילדים , ומבחינתו אפילו עכשיו, אבל אני רוצה לחכות לפחות עוד שנה כדי להתחיל מחדש. אני בטוחה שלכשיגיע הרגע ותרגישי שאת מוכנה לסבב הבא של הטיפולים (בעצם טיפול אחד ודי !!!!) זה יהיה מספיק חזק כדי שגם בעלך ירצה , ואמא שלך , גם היא תתן לך את התמיכה המורלית הנדרשת בזמנים כאלו. וביחוד לאור התוצאות , מי יתנגד לעוד מהסדרה הזו????

מהתשובות נראה לי שלא הבהרתי את עצמי
בעלי רוצה עוד ילדים (ולראיה - אנחנו ללא אמצעים למרות שהרופא אמר שזה אפשרי בשבילנו להכנס להריון באופן טבעי - אנחנו מהלא מוסברים). אך הוא לא רוצה שאני אסבול בגלל זה (ובעקיפין גם הוא וכל המשפחה). ואותו דבר גם אמא שלי. היא מאד רוצה עוד נכדים אבל היא אומרת שזה מאד לא בריא ההורמונים האלה ורוצה שבהבת שלה תהיה בריאה (עכשיו אני אפילו מבינה אותה). והאמת? אני מבינה גם את בעלי וכל שאר האנשים שזוכרים איך לקחתי קשה את הטיפולים (הפעם זה יהיה שונה) ובעיקר - את ההריון... אבל כמו שאת אומרת - מי לא רוצה עוד מהסדרה?

 

[ליהיS]

אפונה. שולחת לת מסר.

מהתשובות נראה לי שלא הבהרתי את עצמי
בעלי רוצה עוד ילדים (ולראיה - אנחנו ללא אמצעים למרות שהרופא אמר שזה אפשרי בשבילנו להכנס להריון באופן טבעי - אנחנו מהלא מוסברים). אך הוא לא רוצה שאני אסבול בגלל זה (ובעקיפין גם הוא וכל המשפחה). ואותו דבר גם אמא שלי. היא מאד רוצה עוד נכדים אבל היא אומרת שזה מאד לא בריא ההורמונים האלה ורוצה שבהבת שלה תהיה בריאה (עכשיו אני אפילו מבינה אותה). והאמת? אני מבינה גם את בעלי וכל שאר האנשים שזוכרים איך לקחתי קשה את הטיפולים (הפעם זה יהיה שונה) ובעיקר - את ההריון... אבל כמו שאת אומרת - מי לא רוצה עוד מהסדרה?

אפונה. שולחת לת מסר.
פשוט אין לי כל כך זמן לכתוב.

 

[שי99]

פנים מוכרות...

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

פנים מוכרות...
מאד משמח לראות פנים מוכרות. העלית שאלה קשה מאד... היום, לאחר ילדה מדהימה מהפריה לפני שנתיים פלוס, ותאומים בדרך (גם מהפריה), אני עדיין מתלבטת אם יהיה המשך... בתקופת הטיפולים הראשונה קיבלנו תמיכה מלאה, כפי שתארת, מכל הסביבה. אני זוכרת תקופה איומה של מצבי רוח קיצוניים, אכזבות, זריקות, אולטראסאונדים, רופאים. אני זוכרת שהכל עמד במקום (לא החלפתי עבודה, לא עברנו דירה...) בצפיה נוראית. נשבעתי שאני לא חוזרת לזה. כשמיקה היתה בת שנה חזרנו לטיפולים. אני הייתי חרדה מהשנות של המצב בסבב הטיפולים הקודם. הפריוילגיה של להתפרק אינה קיימת כאשר יש ילד בבית. כמובן שקבלנו את כל הערות ה"למה כ"כ מהר", "למה לא לנסות טבעי" וכו´. ולמרות זאת, ברגע שהחלטנו, התמיכה היתה מלאה. הפעם היינו צריכים גם תמיכה לוגיסטית (בייבי סיטרים). אני חייבת להודות שסבב הטיפולים היה קל משמעותית מהסבב הראשון. למרות האכזבות/ציפיות, אתה בא הביתה למשפחה ולא להרגשת הואקום שהיתה לי בסבב ראשון. יכול להיות שאתה גם קצת הופך אדיש לחוסר רגישותה של הסביבה. כאמור, כרגע אנחנו בהריון מתקדם עם תאומים. מקבלים כל היום הערות של "יופי אז עוד בן ובת וסגרתם את הבאסטה". ואני פשוט מתחרפנת מהערות מטומטמות כאלו... למה אנשים מרשים לעצמם להכנס לי ל... ולהחליט כמה ילדים זה "בסדר" ומה גודל ה"באסטה" הרצוי...אני כמעט בטוחה שיהיו עוד. בקיצור, סבב שני שונה מסבב ראשון (קל יותר רגשית), תמיכה (אם קבלת בפעם הקודמת) תקבלי תמיד מהקרובים לך (גם אם הם לא מסכימים איתך). את הבעל את עדיין תצטרכי לשכנע

, אבל אחרי זה, אם תרצי, תמצאי שזה אפשרי ולא נורא כמו שזה נראה לך עכשיו.

 

[עינתפ]

אומנם לא ילדתי, אבל כששי היה בן

פנים מוכרות...
מאד משמח לראות פנים מוכרות. העלית שאלה קשה מאד... היום, לאחר ילדה מדהימה מהפריה לפני שנתיים פלוס, ותאומים בדרך (גם מהפריה), אני עדיין מתלבטת אם יהיה המשך... בתקופת הטיפולים הראשונה קיבלנו תמיכה מלאה, כפי שתארת, מכל הסביבה. אני זוכרת תקופה איומה של מצבי רוח קיצוניים, אכזבות, זריקות, אולטראסאונדים, רופאים. אני זוכרת שהכל עמד במקום (לא החלפתי עבודה, לא עברנו דירה...) בצפיה נוראית. נשבעתי שאני לא חוזרת לזה. כשמיקה היתה בת שנה חזרנו לטיפולים. אני הייתי חרדה מהשנות של המצב בסבב הטיפולים הקודם. הפריוילגיה של להתפרק אינה קיימת כאשר יש ילד בבית. כמובן שקבלנו את כל הערות ה"למה כ"כ מהר", "למה לא לנסות טבעי" וכו´. ולמרות זאת, ברגע שהחלטנו, התמיכה היתה מלאה. הפעם היינו צריכים גם תמיכה לוגיסטית (בייבי סיטרים). אני חייבת להודות שסבב הטיפולים היה קל משמעותית מהסבב הראשון. למרות האכזבות/ציפיות, אתה בא הביתה למשפחה ולא להרגשת הואקום שהיתה לי בסבב ראשון. יכול להיות שאתה גם קצת הופך אדיש לחוסר רגישותה של הסביבה. כאמור, כרגע אנחנו בהריון מתקדם עם תאומים. מקבלים כל היום הערות של "יופי אז עוד בן ובת וסגרתם את הבאסטה". ואני פשוט מתחרפנת מהערות מטומטמות כאלו... למה אנשים מרשים לעצמם להכנס לי ל... ולהחליט כמה ילדים זה "בסדר" ומה גודל ה"באסטה" הרצוי...אני כמעט בטוחה שיהיו עוד. בקיצור, סבב שני שונה מסבב ראשון (קל יותר רגשית), תמיכה (אם קבלת בפעם הקודמת) תקבלי תמיד מהקרובים לך (גם אם הם לא מסכימים איתך). את הבעל את עדיין תצטרכי לשכנע

, אבל אחרי זה, אם תרצי, תמצאי שזה אפשרי ולא נורא כמו שזה נראה לך עכשיו.

אומנם לא ילדתי, אבל כששי היה בן
שנתיים כמעט חזרתי לסבב הטיפולים. תמיכה- תמיד יש אפילו שההורים דיי לוחצים להפסיק. בזמן ה-U.S אחה"צ או שבעלי מוציא את שי מהגן, או שההורים/אחותי לוקחים אותו עד שאני חוזרת. בזמן שאיבה- אמא שלי היתה ישנה אצלינו ולוקחת את שי לגן. נכון, בכל פעם ששומעים את השלילי, ההורים נחרדים מהרצוןשלי לעבור עוד מסכת יסורים שכזו. וכששומעים שלילי, מתכנסים בעצמינו אבל הכל עובר כשיש נשיקה מילד שהוא בעצם שלך, את אמא.

 

[קרנושה]

בטוח שיהיה מי שירים גבה....

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

בטוח שיהיה מי שירים גבה....
ברכות על הפורום קודם כל..... כאמא לשלישיה (כעת בני שנה ו9 חודשים) בן ו2 בנות......כאחת שעברה טיפולים....אוחחחחח ....אז בזמנו חשבתי שלא אשוב לזה עוד....אני מעיזה לומר שזה עובר לי בראש.... מכיוון שמלכתחילה הסיבה לאי יכולתי להכנס להריון היתה :עקרות בלתי מוסברת....רבים הסבורים שהריון ספונטני בהחלט בא בחשבון....אני לא נשמרת מאז הלידה ומבחינתי גופי הוא הגלולה הכי בטוחה.... אני אהיה חייבת להביא עוד ילד אחד לעולם בכל מחיר!! חייבת לחוות הריון מתקן , רוצה לחוות הריון יחידאי וכו´....בעלי אומר שהוא איתי באש ובמים...הסביבה מעולם לא הזיזה לי....מבחינתי העניין הוא העיתוי...

 

[ליהיS]

שולחת לך מסר..

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

שולחת לך מסר..

 

[מיכל של עומר ויובל]

גם אני מקבלת כל מיני תגובות מעצבנות

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

גם אני מקבלת כל מיני תגובות מעצבנות
כמו "יופי! שניים במכה. חסכת לך הריון" ואחרות. אמנם לי יש בנים, והרצון העז שלי לבת מובן לכולם, אבל נראה לי שאנשים חושבים שאם קשה יותר להביא את הילדים לעולם, אז צריך לעשות פחות מהם. דווקא אני רוצה יותר ילדים מאז שהתחלנו את הטיפולים... ועוד דבר - תקופת הטיפולים היתה התקופה הקשה ביותר בחיי, אבל התמורה שווה את הכל והייתי מוכנה לעשות עוד 100 טיפולים בשביל לקבל את עומר ויובל. אנשים לא תמיד מבינים את זה. ההורים שלי למשל נורא דאגו לי בתקופת הטיפולים. להשפעה של ההורמונים לטווח ארוך, לסיכונים שבטיפולי ה-IVF. אני רק יכולתי לחשוב על הילדים שאני כ"כ רוצה.

 

[שי99]

הזכרת לי משהו שאמא שלי אמרה לי

גם אני מקבלת כל מיני תגובות מעצבנות
כמו "יופי! שניים במכה. חסכת לך הריון" ואחרות. אמנם לי יש בנים, והרצון העז שלי לבת מובן לכולם, אבל נראה לי שאנשים חושבים שאם קשה יותר להביא את הילדים לעולם, אז צריך לעשות פחות מהם. דווקא אני רוצה יותר ילדים מאז שהתחלנו את הטיפולים... ועוד דבר - תקופת הטיפולים היתה התקופה הקשה ביותר בחיי, אבל התמורה שווה את הכל והייתי מוכנה לעשות עוד 100 טיפולים בשביל לקבל את עומר ויובל. אנשים לא תמיד מבינים את זה. ההורים שלי למשל נורא דאגו לי בתקופת הטיפולים. להשפעה של ההורמונים לטווח ארוך, לסיכונים שבטיפולי ה-IVF. אני רק יכולתי לחשוב על הילדים שאני כ"כ רוצה.

הזכרת לי משהו שאמא שלי אמרה לי
בתקופת הטיפולים, שהיום בתור אמא אני מבינה (אז אולי פחות הבנתי...) היא אמרה שהיא נורא מבינה שאני רוצה תינוק, אבל בהסתכלות אגואיסטית טהורה, היא לא רוצה שאני אסתכן, והיא מוכנה לחיות עם העובדה שלא יהיה, כי אני התינוקת שלה והיא לא יכולה לסבול את מה שעובר עליי או אם יקרה לי משהו... היום (כשהיא מכירה את ה"תוצרים") אני לא בטוחה שהיא מוכנה לוותר...

 

[אינה של יערה]

הי אפונית! איך הכל משתנה

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

הי אפונית! איך הכל משתנה
כשכבר יש ילדים. כשאת מחכה לראשון/ים, את מוכנה ללכת על זכוכית שבורה ובלבד שזה כבר יצליח. את יודעת בדיוק מה ההורמונים עושים לך (רמז: לא דברים טובים), מה הטיפולים עושים לגוף ולנפש, אבל את ממשיכה כי זה שווה הכל. אבל כשרוצים להכנס למערבולת בפעם השנייה, יש הרבה הרבה יותר מה להפסיד. כי כל אנרגיה שמקדישים לילד שיהיה בהכרח גוזלת טיפה מהילדים שכבר ישנם. מה שאני הרגשתי עד ממש עכשיו זה שסוף סוף החיים שלי נכנסו לאיזשהו איזון, וסופסוף יש שקט שכל כך חיכינו לו. ממש נהניתי לא להרגיש כמו על רכבת הרים תמידית. יכול להיות שגם בעלך זקוק לתקופת ההחלמה הזו. ולמה את "צריכה" עוד ילדים? את לא צריכה, את רוצה. הגעתי למסקנה שאצלי זה כבר בגדר התמכרות, אני לא מסוגלת לראות תינוק זערורי (נגיד עד גיל 3 חודשים) בלי שכל ההורמונים האמהיים יקפצו אצלי.

 

[פישון]

הוי, אני מבינה כל כך

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

הוי, אני מבינה כל כך
כמו שי, יש לי ילדה בת שנתיים ואני בשבוע 33 בהריון תאומים, בן ובת. וכולם אומרים לי: עכשיו סיימת, נכון? והאמת: שלושה ילדים זה הרבה, כלכלית ונפשית. ההתרחבות משלושה לחמישה כרוכה בהרבה הסתגלויות מבחינתנו וגם מגבילה. ואני באמת רואה את ההבדל ביחס הסביבה להריון הנוכחי: בעלי היה חמישה שבועות במילואים וחוץ מחמותי אף אחד לא התעניין מה שלומי (כולל אמא שלי, שגם מתכננת להיות בחו"ל בתאריך הלידה המשוער שלי). עזרה בזמן הטיפולים לא קיבלנו בכלל וגם שפכו עלינו מים קרים בסגנון של : את הנס שלכם כבר קיבלתם. מצד שני, כל הדברים האלה גורמים לי לרצות להיות כל הזמן בהריון, המוח שלי כבר עובד רק בכיוון הזה. זה נשאר ברמה הבסיסית משהו שנורא חשוב לי לעשות, וקשה לחשוב שזו פעם אחרונה. אני באמת מקנאה בכל אמא והריונית, ולא בצורה הירוקה והקשה אלא כמו במישהו שיש לו הרבה כסף ומבלה הרבה. אני מנסה להזכיר לעצמי את התקופה הקשה שבה הטיפולים היו על חשבון הבת שבבית, את חוסר הכוחות ואת הדכאונות שאי אפשר להסביר. היא היתה נלחצת כשהיתה רואה סימני בדיקות דם (אמא חולה?). המחשבה שלנו היא לנסות וללכת על שאר המוקפאים שיש לנו במחזור טבעי או מנוטר קלות, ולא להסכים לשאיבות ולזריקות. לכן גם עשינו שנה של טיפולים הפעם לפני שהסכמנו לעשות שאיבה, בגלל הסיכונים הגדולים. בכל מקרה, אני מאחלת לך שבמידה ותרצי את הפעם הבאה, יהיה לך רק אחד, להריון קל יותר ומפצה וגם לגידול קל יותר. מאיה

 

[הדר30]

אפונה יקרה

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

אפונה יקרה
אני כל-כך שונאת את "המתערבים" האלה בחיים שלנו – מאיפה הזכות של האנשים לבוא ולהגיד לנו בכמה ילדים עלינו להסתפק. אנחנו רוצים משפחה וכל זוג קובע לו מה זה משפחה – זוג אחד חושב ששני ילדים זה משפחה זוג אחר חושב שארבעה ילדים זה משפחה – למה כולם מתערבים

גם אמא שלי כל הזמן זורקת לי שבגלל כל הסבל מסביב וחוסר ההצלחה – "לך יהיו שני ילדים, די, עוד אחד ודי, אל תתעני יותר....".אז נכון שכואב לה שאני סובלת אבל גם ככה ההרגשה הנפשית סביב זה שאני לא יכולה לקבוע כמה ילדים יהיו לי אז למה להוסיף. רוצה ילדים מקיר לקיר, רוצה רעש גדול בבית, רוצה להביא אותם בשרשרת ושכל העולם יקפוץ רוצה שלושה ארבעה חמישה......

הדר

 

[רוצה עוד 1]

אצלי זה דומה, אבל שונה

אני אהיה הראשונה - ארוך...
התלבטות שלא שמעתי עליה מאחרים אבל אצלי היא מקננת. אולי בגלל שאני אמא לתאומים ועוד בן ובת (התאומים). אף אחד בעצם לא מצפה ממני לחזור לטיפולים. בעצם מה שמפחיד אותי זה שאף אחד לא יבין למה אני צריכה עוד ילדים כל כך עד שאני מוכנה לעבור עוד פעם זריקות הורמונים שאף אחד לא יודע איך הם ישפיעו הלאה, חדירה לאינטימיות שלי (שזה דא הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו. כל כך התרגלתי לשבת עם רגליים שלובות...). ולכן גם התמיכה שאקבל תהיה מועטה. ואני לא מדברת על התמיכה הטכנית של לשמור על הילדים בזמן טיפולים אלא תמיכה מורלית. אז כשזה בער בעצמותי ועוד לא היו לי ילדים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה. ולא היה לי אכפת מה אנשים חשבו (או לא) אבל עכשיו? בעלי בתקופת הטיפולים אמר שמספיק לו ילד אחד. עכשיו הוא חושב שמספיק לו. לא שהוא יתנגד אם זה יגיע טבעי אבל לא נראה לו להכנס שוב לתקופה הזו. אמא שלי (שתמכה בי המון ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים וההריון) שהייתי מרגישה שכל זריקה אני מזריקה גם לה, גם היא לא תתמוך הפעם. האם אני לבד? האם עוד מישהי מרגישה כך?

אצלי זה דומה, אבל שונה
העובדה שאצלנו שני הילדים (בן ובת) הגיעו בלי טיפולים, מעלה סוג אחר של התערבויות, לא הרבה יותר סימפטיות, ורובן משום מה מתיחסות לגיל שלנו. הערות שזכינו להם בנוסח: "יש לכם כבר שני ילדים בריאים. בגילכם, למה להתגרות בגורל", מתיחסים לעצם הרצון שלנו להוליד עוד ילד, עוד לפני שבכלל מדובר על טיפולים. ואז, כשנתקלנו בקשיים קבלנו - בעיקר מחברים - תגובות של "בשביל מה אתם צריכים את זה". אבל אני יודעת בדיוק בשביל מה אני "צריכה את זה". עוד במהלך ההריון עם שי היה לי ברור שזו לא תהיה הפעם האחרונה שלי. הידיעה התחדדה בתקופת ההנקה (13 חודשים). לא ייתכן שלא אחווה את זה שוב! אני מבינה שיש אולי מחיר לזה שהתחלתי יחסית מאוחר, אבל אני עדיין מאמינה ובטוחה שיהיה לי עוד 1. עצם זה שלא ידענו בראשית הסיבוב הנוכחי עד היכן נגיע ובמה זה כרוך, וההדרגתיות בהתקדמות הטיפולים עוזרים לנו ולמשפחה הקרובה (בעיקר אמי, אחותי וגיסתי) להתרגל לרעיון בשלבים. בהתחלה היה מדובר רק במעקב זקיקים ודם, שלב שני איקקלומין והזרעות, שלב שלישי גונל-אף והזרעות - ובכל שלב אנחנו בטוחים שלא יהיה שלב נוסף וזה הכי רחוק שאני מוכנה ללכת... עד לשלילי... עכשיו אני כבר מכינה את עצמי ל-IVF, אם בימים הקרובים יגיע עוד שלילי. בניגוד למקרה שלי, אצל מי שכבר הרו מטיפולים קודמים, לגמרי ברור במה זה כרוך הפעם. ובמקרה של טיפולים קשים שבעקבותיהם הריון קשה, אפשר להבין את הרצון של הסביבה הקרובה לגונן ולחסוך את הכאב. אבל אני חושבת שלנו צריך להיות ברור שזו הבחירה שלנו ושל בני זוגנו, ועל הקרובים אלינו לכבד אותה. וגם לתמוך ולסייע, בדיוק כמו בפעם הראשונה. כי אם אנחנו מוכנים לעבור את כל זה על בשרנו (מי בראשונה ומי שוב) מי הם שיעמדו בדרכינו?

 

[נירית1]

אצלנו זה גם דומה ושונה כי אצלנו

אצלי זה דומה, אבל שונה
העובדה שאצלנו שני הילדים (בן ובת) הגיעו בלי טיפולים, מעלה סוג אחר של התערבויות, לא הרבה יותר סימפטיות, ורובן משום מה מתיחסות לגיל שלנו. הערות שזכינו להם בנוסח: "יש לכם כבר שני ילדים בריאים. בגילכם, למה להתגרות בגורל", מתיחסים לעצם הרצון שלנו להוליד עוד ילד, עוד לפני שבכלל מדובר על טיפולים. ואז, כשנתקלנו בקשיים קבלנו - בעיקר מחברים - תגובות של "בשביל מה אתם צריכים את זה". אבל אני יודעת בדיוק בשביל מה אני "צריכה את זה". עוד במהלך ההריון עם שי היה לי ברור שזו לא תהיה הפעם האחרונה שלי. הידיעה התחדדה בתקופת ההנקה (13 חודשים). לא ייתכן שלא אחווה את זה שוב! אני מבינה שיש אולי מחיר לזה שהתחלתי יחסית מאוחר, אבל אני עדיין מאמינה ובטוחה שיהיה לי עוד 1. עצם זה שלא ידענו בראשית הסיבוב הנוכחי עד היכן נגיע ובמה זה כרוך, וההדרגתיות בהתקדמות הטיפולים עוזרים לנו ולמשפחה הקרובה (בעיקר אמי, אחותי וגיסתי) להתרגל לרעיון בשלבים. בהתחלה היה מדובר רק במעקב זקיקים ודם, שלב שני איקקלומין והזרעות, שלב שלישי גונל-אף והזרעות - ובכל שלב אנחנו בטוחים שלא יהיה שלב נוסף וזה הכי רחוק שאני מוכנה ללכת... עד לשלילי... עכשיו אני כבר מכינה את עצמי ל-IVF, אם בימים הקרובים יגיע עוד שלילי. בניגוד למקרה שלי, אצל מי שכבר הרו מטיפולים קודמים, לגמרי ברור במה זה כרוך הפעם. ובמקרה של טיפולים קשים שבעקבותיהם הריון קשה, אפשר להבין את הרצון של הסביבה הקרובה לגונן ולחסוך את הכאב. אבל אני חושבת שלנו צריך להיות ברור שזו הבחירה שלנו ושל בני זוגנו, ועל הקרובים אלינו לכבד אותה. וגם לתמוך ולסייע, בדיוק כמו בפעם הראשונה. כי אם אנחנו מוכנים לעבור את כל זה על בשרנו (מי בראשונה ומי שוב) מי הם שיעמדו בדרכינו?

אצלנו זה גם דומה ושונה כי אצלנו
מאד ירימו גבה הרי יש לנו כבר שלושה ילדים (בן+תאומות), אז למה להסתכן ולרצות עוד -צרות של עשירים אומרים לנו, אבל מה לעשות שחלמנו על המון ילדים ועדיין אנחנו רוצים אומנם הטבע לא עוזר לנו - אז יש בינינו הסכם לא כתוב שכאשר התאומות יגדלו קצת - נעשה טיפולים להחזרת המוקפאים . להחזיר מוקפאים לא אכפת לי אבל כרגע אין לי כח נפשי לטיפול מלא , אולי עוד שנתיים שלוש גם זה יבוא. בכל מקרה אני אפילו לא מתכוונת לשמוע את דעתו של אף אחד מלבד בעלי והרופא! להורים שלי ושלו אנחנו פשוט נודיע- אני יודעת שהורי לפחות יתמכו בכל החלטה שלי

 

[ענתינה]

אפונהנה...../images/Emo24.gif

אצלנו זה גם דומה ושונה כי אצלנו
מאד ירימו גבה הרי יש לנו כבר שלושה ילדים (בן+תאומות), אז למה להסתכן ולרצות עוד -צרות של עשירים אומרים לנו, אבל מה לעשות שחלמנו על המון ילדים ועדיין אנחנו רוצים אומנם הטבע לא עוזר לנו - אז יש בינינו הסכם לא כתוב שכאשר התאומות יגדלו קצת - נעשה טיפולים להחזרת המוקפאים . להחזיר מוקפאים לא אכפת לי אבל כרגע אין לי כח נפשי לטיפול מלא , אולי עוד שנתיים שלוש גם זה יבוא. בכל מקרה אני אפילו לא מתכוונת לשמוע את דעתו של אף אחד מלבד בעלי והרופא! להורים שלי ושלו אנחנו פשוט נודיע- אני יודעת שהורי לפחות יתמכו בכל החלטה שלי

אפונהנה...

אני כל כך מבינה את ההרגשה שלך... לי ברור שיהיו לי עוד ילדים חוץ מעידן ורז (אוטוטו בני שנתיים)וכמובן שמי ששומע זאת מרים גבה " בשביל מה את צריכה את זה בכלל"? אני מתעבת את כל המתערבים והמחטטים ופשוט מתעלמת מכולם! לא אכחיש שאני לא יכולה לדמין את עצמי שוב במעגל הזריקות,שאיבות וכו ואני מרגישה שכרגע או לפחות עד שהחברה יתחילו לישון בלילה כמו שצריך אין לי את הכוחות הנפשיים להתחיל שוב, אבל ברור לי שזה יבוא ומהר מכפי שציפיתי. עצתי,אל תחשבי על זה כרגע, הילדודס עוד קטנים, וזכרי שרק את (ובעלך) כמובן תחליטו מתי להתחיל שוב ומי יודע אולי תקלטי טבעי הפעם? נשיקות ענת